דראל רם בע"מ נ' גיל ואח'

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רמזי חדיד) מיום בתא"מ 8146/05 מיום 27/10/09, אשר ניתן בדרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , התשמ"ד- 1984, (להלן: החוק).

1.העובדות הצריכות לענייננו

א. עסקינן בפסק דין שניתן, כאמור, על דרך הפשרה, לאור הסכמת הצדדים, בתביעה ובתביעה שכנגד, בהליך של סדר דין מהיר, לאחר שהצדדים הביאו ראיותיהם, העידו עדיהם וסיכמו טענותיהם.

ב. המערערת השכירה למשיבה 1 (להלן: המשיבה), 8 רכבים בליסינג תפעולי (להלן: הרכבים), על פי הסכם מסגרת להשכרת הרכבים, ועל פי שמונה הסכמי שכירות פרטניים (להלן: ההסכמים). המשיבה 2 היא יורשתו של המנוח דוד גיל ז"ל, אשר ערב להתחייבויות המשיבה כלפי המערערת בהתאם להסכם המסגרת והסכמי השכירות, היה נתבע בתביעה המקורית, והלך לעולמו במהלך ניהול המשפט.

ג. לאחר שהסתיימה תקופת השכירות של הרכבים והמשיבה השיבה אותם למערערת, התברר כי נגרם להם נזק שאינו נובע משימוש סביר בהם. עקב מחלוקות בין הצדדים בסוגיות שונות, סירבה המשיבה לשלם את מלוא הנזק הנדרש.

ד. המערערת הגישה תובענה, בהסתמך על ההסכמים, וביקשה לחייב את המשיבה לשאת בעלות הנזק שנגרם, על פי חוות דעתו של שמאי מטעמה. היא הסכימה להפחית תגמולי ביטוח שהתקבלו בסך של 17,916 ₪, אשר קיבלה במקום המשיבה, בעקבות מעורבותם של מספר רכבים בתאונות במהלך השימוש בהם על ידי המשיבה.

ה. המשיבה הגישה תביעה נגדית, וטענה כי דמי השכירות אשר שילמה למערערת כללו פרמיות של ביטוח מקיף עבור הרכבים. המשיבה שילמה את הפרמיות, והיא מופיעה כמבוטחת בפוליסות הביטוח הרלוונטיות. לטענתה, הוסכם בינה לבין המערערת כי השתתפותה העצמית עבור כל ארוע ביטוחי לא תעלה על 1,000 ₪ במוסך הסדר ועל 300 דולר במוסך אחר. על אף הסכמה זו נגבו מהמשיבה דמי השתתפות ודמי כינון בסך של 35,294 ₪ בגין 11 ארועי ביטוח.

המשיבה דרשה לחייב את המערערת בתשלום ההפרש המגיע לה על פי ההסכמה בדבר הגבלת ההשתתפות העצמית, בתשלום סך של 23,420 ₪. עוד טענה כי גרמה להשבחת שוויו של אחד הרכבים בסך של 10,974 ₪.

להגנתה מפני התביעה שכנגד טענה המערערת כי תנאי לחיוב המשיבה בדמי השתתפות עצמית מופחתים היה ביטוח הרכבים, ב"ביטוח צי", וכי תנאי זה לא התקיים. עוד טענה כי המשיבה לא הוכיחה כי דמי השתתפות בסכום הנטען נגבו ממנה.

ו. שמאים מטעם שני הצדדים בדקו את הרכבים, ונוכח הפער בין חוות הדעת מטעמם, מונה שמאי מטעם בית המשפט, אשר קבע כי עלות תיקון הנזקים שנגרמו לרכבים ואשר אינם כתוצאה משימוש סביר, מגיע לסך של 41,897 ₪, וכי החלפת המנוע ברכב הנטען על ידי המשיבה לא גרמה להשבחתו.

2.לאחר שבית משפט קמא סקר את מכלול טענות הצדדים ועיין במוצגיהם קבע כי במסגרת התביעה העיקרית ישלמו המשיבות למערערת ביחד ולחוד 25,000 ₪, ואילו במסגרת התביעה שכנגד תשלם המערערת למשיבות ביחד ולחוד 20,000 ₪. כמו כן פסק למערערת הוצאות אגרה וכן שכר טרחת עו"ד בסך 1,200 ₪ בתוספת מע"מ.

על כך הערעור שבפני.

3.טיעוני המערערת.

א. המערערת טוענת כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים החריגים בהם על ערכאת הערעור להתערב בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה.

ב. המערערת אינה חולקת על פסיקתו של בית המשפט קמא בתביעה העיקרית, הגם שאינה מבטאת את מלוא סכום הנזק שנקבע על ידה, מאחר שניתן על דרך הפשרה. אולם, לטענתה, משקיבל בית המשפט קמא את התביעה שכנגד וחייבה לשלם למשיבות סך של 20,000 ₪ הגיע למסקנה ולתוצאה בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים, בהתעלמו לחלוטין מטענות המערערת ומהנזקים הכבדים שגרמה המשיבה לרכבים.

לטענתה, הותנתה הסכמתה להפחתת ההשתתפות העצמית של המשיבה ב"ביטוח צי". המשיבה לא הוכיחה כי הרכבים בוטחו ב"ביטוח צי", ואף לא הוכיחה כי שילמה לחברת הביטוח דמי השתתפות עצמית הנתבעים על ידה. בית המשפט התעלם מכך שהמשיבה צרפה רק 6 מתוך 11 המחאות בגין הארועים הביטוחיים בהם קוזז לטענתה רכיב ההשתתפות העצמית, ולגבי 5 ארועים נותרים לא צרפה כל ראייה לקיזוז רכיב ההשתתפות העצמית.

ג. בנוסף לכך היא מערערת על חיוב המשיבה בהוצאות ובשכר טרחה בסך 1,200 ₪ בצירוף מע"מ בלבד, בנוסף לאגרה שהוחזרה. לטענתה, נגרמו לה הוצאות כבדות הן לתשלום שכר טרחתו של השמאי מטעמה והן בגין הסכום ששולם למומחה מטעם בית המשפט. יוצא איפוא שהסכום הכולל שנפסק לטובתה אין בו כדי לכסות אפילו את הוצאות המשפט שנגרמו לה.

4.טיעוני המשיבה.

המשיבה עומדת על דחיית הערעור.